Theraplay היא שיטת טיפול חווייתית ומבוססת התקשרות בילדים ובמשפחותיהם. הגישה החלה את דרכה בארצות הברית בשנות ה-70 ומאז התפתחה והתבססה מחקרית. כיום Theraplay מוכרת כגישה מבוססת תוצאות בארצות הברית והיא פועלת ברחבי העולם. הרעיון המרכזי בטיפול הוא יצירת חוויה של סיפוק צורכי התקשרות באמצעות פעילויות משחקיות המותאמות על ידי המטפל ל"כאן ועכשיו" של הילד וההורה. המאמר מציג את הגישה מזווית אישית ומקצועית, תוך כדי התייחסות לעקרונות התיאורטיים העומדים בבסיס הגישה ומתן דוגמאות ליישומה בפועל.
גילה (שם בדוי) הייתה בכיתה ג' כשהופנתה אליי לטיפול. סיבות ההפניה היו רבות: קשיים חברתיים, חוסר עקביות בתפקוד בלימודים, קשיי קשב, חשד להפרעת תקשורת ועוד. כבר מתוך האינטייק עם ההורים הבנתי שלכל הקשיים האלו קדם שבר בהתקשרות הראשונית: ההיריון עם גילה היה מורכב מבחינה רפואית, ולאחר הלידה המשיכה האם לסבול מסיבוכים רפואיים משמעותיים שלא אפשרו לה לטפל בגילה, ולכן במשך כמה חודשים טיפלו בה בעיקר מטפלות מתחלפות. כששבה האם לאיתנה, היא עבדה שעות מרובות ונסעה לעתים תכופות. לדברי ההורים, כשהייתה גילה פעוטה לקחה אותה האם עמה לנסיעות עבודה ובכל מקום הייתה נקשרת מיד למטפלים ולא תמיד רצתה לבוא אל האם כשזו באה לקחת אותה. תיאור זה יכול היה להצביע על דפוס התקשרות נמנעת (Ainsworth,1970). ניכר היה שיש קשר בין תיאור התקופה המשמעותית הזאת בחייה של גילה לתפקודה הנוכחי, אך התלבטתי כיצד ליישם הבנה זו באופן משמעותי בטיפול.
הייתי אז בתחילת דרכי כפסיכולוגית חינוכית, והכלי העיקרי שהיה ברשותי היה טיפול במשחק. בתחילת הטיפול עלו צרכים ראשוניים: פעמים רבות רצתה גילה שאטפל בה כי נפצעה בהפסקה או הגיעה רעבה מאוד והייתה זקוקה לאוכל ושתייה. בהמשך הטיפול הביעה גילה את תחושת הזרות והבדידות שלה דרך משחק בבובות, כתיבה, שימוש בחומרי יצירה, משחק בארגז חול ועוד, ואני ניסיתי להכיל את צרכיה ולהיענות להם. בה בעת ערכתי מפגשים קבועים עם ההורים והיה נראה שהם מתחילים לערוך שינויים בבית: האם הפחיתה את שעות עבודתה, האב ניסה מעט להתקרב לגילה וחל שיפור קל בתפקוד הלימודי והחברתי.
בסופו של דבר הסתיים הטיפול בשל מעבר דירה של המשפחה, ונותרתי בתחושת החמצה למרות ההתקדמות היחסית במצבה. הרגשתי שהיה אולי שיפור בסימפטומים, אך שהטיפול במשחק לצד הדרכת ההורים לא נתן מענה מספק לקושי שזיהיתי בהתקשרות, קושי שככל הנראה היה גורם מכריע בהתפתחות קשייה האחרים של גילה.
מטפלים וחוקרים רבים מחפשים דרכים ליישם את הידע המצטבר על תיאוריית ההתקשרות בטיפול עצמו. בשנים האחרונות מתפרסמות עבודות מחקריות ומתפתחות גישות טיפוליות המהוות חלק מתנועה להבנה וליצירה מחודשת של תיאוריית ההתקשרות כתיאוריה "ישנה-חדשה" בעלת פוטנציאל טיפולי (שפירא, 2017).
Theraplay® צמחה עם תיאוריית ההתקשרות ולמעשה הייתה בין גישות הטיפול הראשונות שלקחו את התיאוריה ושילבו אותה בפרקטיקת הטיפול בהורה ובילד (Booth & Jernberg, 2009).
הפגישה הראשונה שלי עם Theraplay
חלפו כמה שנים מתום הטיפול בגילה, שבהן המשכתי לאסוף כלים שיסייעו לי בעבודה הטיפולית המורכבת עם הורים וילדים, וכאשר עברתי זמנית עם משפחתי לארצות הברית המשכתי בחיפושיי גם שם. לשמחתי, פגשתי שם בדפנה לנדר, חברת הנהלה במכון "The Theraplay Institute" המטפל בילדים ומשפחותיהם ומכשיר מטפלים לטיפול בגישה חווייתית ייחודית מבוססת התקשרות. לנדר הזמינה אותי לבוא ולהתרשם מהגישה.
הצטרפתי להדרכה קבוצתית במכון והופתעתי מאוד מהטיפול, שצולם בווידיאו והוצג על ידי אחת המטפלות: חדר הטיפולים היה כמעט ריק, היו בו רק כמה כריות וכמה חפצים קטנים שנשלפו מתיקה של המטפלת. חרף העובדה שלא היה אף משחק בחדר, המשחקיות (playfulness) בלטה לאורך כל הטיפול וכלי המשחק המרכזי היה האינטראקציה בין ההורה לילד. האינטראקציה, שהייתה מובנית והונחתה על ידי המטפלת, כללה בין היתר קפיצות מגובה ערימת כריות, ערסול הילד בשמיכה, נשיפת כדורי צמר גפן ועוד פעילויות ייחודיות שכמותן לא ראיתי עד אז במסגרת טיפולית. כאשר צפינו במפגש נוסף עם הילד ואמו, שהתרחש כמה שבועות לאחר מכן, הופתעתי מהשינוי שניכר ביכולת של הילד ליצור קשר עין, לחייך ולפעול באופן מותאם עם האם. התמלאתי סקרנות. לאחר כמה חודשים הצטרפתי להכשרה המקצועית ודי מהר נשביתי בקסם הזה שנקרא Theraplay.
מהי גישת Theraplay
Theraplay היא שיטת טיפול חווייתית בילדים ומשפחותיהם, מבוססת התקשרות, שפותחה בשיקגו בשנות ה-70 על ידי אן ג'רנברג (Ann Jernberg) ופיליס בות' (Phyllis Booth). הן הושפעו מתיאוריית ההתקשרות שהייתה אז בחיתוליה וניסו ליישם את התיאוריה הלכה למעשה (Booth & Jernberg, 2009). ג'רנברג ובות' התבוננו באינטראקציות בריאות בין הורים לפעוטות והחליטו לפתח את הגישה על בסיסן, שכן בולבי עצמו כתב שדפוס האינטראקציה בין אם לתינוק שמפגין התקשרות בטוחה מהווה מודל מצוין להתערבות טיפולית (Bowlby, 1988). הן ראו כי האינטראקציה מוכוונת ברובה על ידי המבוגר, אינה ורבלית, מתייחסת להמיספרה הימנית של המוח וכוללת חוויה רב-חושית. לדוגמה: כשהאם מכסה את פני התינוק, מסירה לאחר מכן את הכיסוי ואומרת בחיוך "קוקו" ושניהם צוחקים בחדווה – מגע, קול, חיוך וקשר עין מרכיבים את החוויה הנעימה הזאת. מאפיינים אלו יכולים לתאר גם את חוויית הטיפול באמצעות Theraplay: הטיפול ממוקד במערכת היחסים, דירקטיבי, משחקי ועושה שימוש בכל החושים.
נראה כי Theraplay היא גישה שהקדימה את זמנה. אי אז בשנות ה-70, נתקלו מפתחות הגישה בהתנגדויות לגישתן החווייתית הלא מסורתית בעבודה עם ילדים שסבלו מהזנחה או מטיפול לא מותאם. כיום, חוקרים בחזית המחקר בתחום הטיפול בטראומה בכלל והטיפול בטראומה בילדים בפרט סוברים כי יש חשיבות רבה לחלקים חווייתיים ופיזיים בטיפול המתייחסים להמיספרה הימנית, כי שם נשמרות טראומות התפתחותיות והתקשרותיות (Van der Kolk, 2015). ואן דר קולק עצמו התנסה עם פיטר לוין בפעילויות של Theraplay בכנס הבינלאומי לטראומה וממליץ בחום על הגישה (Theraplay.org).
ארבעת ממדי ההתקשרות כפי שהם באים לידי ביטוי בטיפול
בות' וג'רנברג ארגנו את ההתנהגויות התורמות להתקשרות בריאה בין הורה לילד סביב ארבעה ממדים-צרכים, העומדים בבסיס הטיפול: הענקה, הבניה, מעורבות ואתגר. לכל ממד הותאמו פעילויות משחקיות המנסות לספק את הצורך באופן המותאם ל"כאן ועכשיו" של הילד וההורה (או הדמות המטפלת הקבועה). ברבות הימים, מחקרים מצאו כי כל אחד מהאלמנטים האלו חשוב להתפתחות הרגשית של הילד (Booth & Jernberg, 2009). להלן פירוט על כל אחד מהממדים וכן מחקרים תומכים ודוגמאות לפעילויות.
הענקה (Nurture)
ממד זה מבטא את האופן שבו ההורה מגלה אמפתיה לצורכי הילד ומתאים אליהם את תגובתו: מאכיל, מחבק, מערסל, חובש פצע או מרגיע בכי – אלו חלקים ראשוניים והכרחיים ליצירת התקשרות בטוחה.
בטיפול, המטפל מביע דאגה לצורכי הילד וההורה באופן מוחשי ורגשי ויוזם פעילויות המערבות תחושה, מגע והחזקה. למשל, המטפל וההורה מערסלים את הילד בשמיכה ומנדנדים אותו בתוכה; ההורה מורח קרם גוף על כף היד של הילד, הילד מטביע את ידו על דף ויחד הם בוחנים את טביעת ידו בהתפעלות; ההורה והילד מחפשים יחד "נקודות מיוחדות" על הגוף (שריטות, נמשים וכד') וסופרים אותן. מגע הוא חלק משמעותי בטיפול (נעשות התאמות לילדים הסובלים מטראומה הקשורה בגוף) כיוון שידוע כי מגע מסייע ביצירת קשר (Harlow, 1958), מפחית מתח (Tronic, Ricks & Cohn, 1982), מפחית עצבנות והתנהגות אנטי חברתית (Suomi, 1995) ואף יוצר שינוי פיזיולוגי על ידי העלאת רמת האוקסיטוצין אצל המבוגר והילד כאחד, שמובילה לרגיעה ((Mäkelä 2005. הילד מפנים שצרכיו נענים ואט אט לומד לווסת ולהרגיע גם את עצמו.
ממד זה חשוב במיוחד לילדים היפראקטיביים, אגרסיביים או הוריים וכן לילדים באומנה או ילדים מאומצים שעברו שבר בהתקשרות. הממד חשוב להורים שנוטים לזלזול או לענישה או שלהם עצמם יש קושי עם מגע או עם הבעת רגשות.
הבניה (Structure)
באינטראקציה בריאה ההורה הוא האחראי ליצירת סביבה בטוחה לילד; הוא מארגן את החוויה, מעמיד את הגבולות ונותן הכוונה והדרכה.
הדרכת המבוגר את הילד וכללים ברורים הם בסיס לחוסן נפשי, ויסות עצמי וביטחון עצמי (Baumrind, 1991; Grotberg, 1997 as cited in Booth & Jernberg, 2009). לאורך כל הטיפול המטפל הוא שמוביל את הסיטואציה וקובע את הכללים. הוא מארגן את החוויה, מציב גבולות ברורים, אחראי לסדר הפעילויות לפי צורכי הילד ובהקדם האפשרי מסייע להורה להוביל את הפעילויות באותו אופן. דוגמאות: ההורה יוצר מעגל מזרועותיו, ורק כאשר הוא נוקב בשם הצבע האהוב על הילד – הילד יכול לזרוק כדור נייר לתוך ה"סל"; הורה וילד עומדים זה מול זה ומחזיקים ידיים, ולפי סימנים שההורה עושה עם העיניים הם הולכים יחד ימינה או שמאלה.
הפעילויות בממד זה עוזרות לילד לפתח תחושת ביטחון – יש מישהו שמארגן את העולם עבורו והוא צפוי וברור. ממד זה חשוב כמובן לכל הילדים אך מסייע במיוחד לילדים בעלי קשיי ויסות, קשיי ריכוז או חרדה המובילה לצורך תמידי בשליטה. ממד זה חשוב במיוחד גם להורים שבעצמם חווים קשיי ויסות ולהורים המתקשים להוביל ולעמוד בגבולות שהם מציבים.
מעורבות (Engagement)
תינוקות מסמנים רצון לקשר על ידי חיוך, מלמול, מבט. ההורה מגיב לסימנים אלה; הוא מחייך, עושה "קוקו" או שר שירי משחק. כך הילד חווה את עצמו כמישהו שרוצים להיות איתו ולומד להיות באינטימיות וליהנות מקשר חברתי.
במהלך הטיפול, הפעילויות השייכות לממד זה גורמות להורה ולילד לחוות יחד חוויות חדשות המעוררות הפתעה ותחושת הנאה. דוגמאות: ההורה והילד יושבים זה מול זה ואוחזים ידיים, המטפלת אומרת בקול מתנגן: "אחת, שתיים – מגנט במרפקים", וההורה והילד צריכים להצמיד מרפק למרפק. לרוב הדבר מעורר קשר עין וצחוק ואז המטפלת חוזרת על האמירה עם איבר גוף אחר; ההורה שם מדבקה על פרצופו של הילד והילד צריך לשים מדבקה במיקום זהה על ההורה. המשחק המשותף מסייע לוויסות הדדי ומותאמות (Booth, Lender & Lindaman, 2017). השימוש של המטפל וההורה בהבעות פנים חיוביות, בחיוך ובקול מתנגן מרגיע את מערכת העצבים ומסייע ביצירת תחושת ביטחון (Porges, 2011).
ממד זה עוזר במיוחד לילדים נמנעים, סגורים או כאלה שרמת החרדה שלהם גבוהה וגורמת להם להיצמד למבנים קבועים ולחוויות מוכרות בלבד. ממד זה משמעותי גם להורים לא מעורבים, עמוסים או כאלה שמלמדים את ילדיהם או מתקשרים איתם על ידי שאילת שאלות ושיח קוגניטיבי ולא תמיד יודעים איך ליהנות עם הילד.
אתגר (Challenge)
הורה לפעוט מסייע לו לקחת סיכונים התפתחותיים תואמי גיל ותומך בו במתח הרגשי הנוצר כתוצאה מהם.
במהלך הטיפול, הפעילויות בממד זה מעוצבות כחוויות הצלחה ונעשות בשיתוף פעולה עם הדמות המבוגרת. לדוגמה: המטפל וההורה מסייעים לילד לאזן את עצמו על ערימת כריות. בהינתן האות, הילד קופץ מהן בתחושת מסוגלות, ואז מוסיפים עוד כרית לערימה וחוזר חלילה. בפעילויות מסוג זה, המרחיבות את טווח היכולת והעוררות של הילד ומאפשרות לו לחוות הצלחה, התמיכה של המטפל וההורה מסייעת בבניית תחושות ביטחון ומסוגלות החשובות להתפתחות (Mäkelä & Hart, 2011 as cited in Booth et al, 2017).
העבודה בממד זה חשובה לילדים נמנעים, ביישנים או חרדים. היא מסייעת להורים מגוננים מדי, הורים עם ציפיות שאינן תואמות את גיל הילדים או הורים בעלי גישה תחרותית.
כיצד מתבצע טיפול בגישת Theraplay
הערכה והכנה לטיפול
שיטת ההערכה שלTheraplay מבוססת אף היא על ארבעת הצרכים הנ"ל. במפגש הראשוני עם ההורים נערך אינטייק טיפולי, ובו נרשם הרקע של הילד ונאסף מידע על המשפחה ועל היסטוריית ההתקשרות. במפגש הבא הילד מגיע עם ההורה ויחד הם מבצעים סדרת משימות הלקוחות מתוך השיטה להערכת האינטראקציה של מהרשק (Marschak Interaction Method, 2017; Marschak, 1960). המשימות מייצגות את ארבעת הממדים וההורה וילד מבצעים אותן בתוך חדר עם מראה חד צדדית וכן מצולמים בווידיאו. לאחר מכן המטפל מנתח באופן מדוקדק את איכות האינטראקציה בכל ממד על בסיס שאלות ממוקדות. למשל, בממד ההענקה: עד כמה ההורה מרגיש בנוח להעניק מגע, עד כמה הילד מרגיש בנוח לקבל מגע; בממד ההבניה: מי מארגן את הסיטואציה, האם ההורה מצליח לווסת את הילד באמצעות משימה מובנית וברורה; בממד המעורבות: האם ההורה מתאים את עצמו לרמת העוררות של הילד; ובממד האתגר: האם ציפיות ההורה מותאמות ליכולות הילד.
לאחר מפגשי ההערכה נערכים מפגש או שניים עם ההורים ובהם פעמים רבות יבחר המטפל להציג מקטעים מתוך ההערכה ולשוחח לגביהם. בהמשך ההמלצה היא לערוך עם ההורים מפגש הדגמה של הטיפול ולבצע איתם חלק מהפעילויות המתוכננות למפגש הטיפולי כדי שיוכלו לחוות בעצמם את ההשפעה שלהן ולהעניק לילדם את מה שהם חוו.
מפגשים טיפוליים עם הילד וההורה
בדרך כלל תיבחר דמות הורית אחת שעמה מתחילים את התהליך ושתגיע עם הילד ברצף לכמה מפגשים. לכל מפגש המטפל מגיע עם סדרת פעילויות מתוכננות, המבוססות על הממדים שעליהם הוחלט לעבוד. המפגש מתחיל מרגע המעבר מחדר ההמתנה לחדר הטיפול והוא נעשה בדרך משחקית (לדוגמה – הילד עומד על כפות הרגליים של האב ויחד הם צריכים לצעוד לתוך החדר). בתחילה ייעשו פעילויות "check-up" המסייעות בכניסה לעבודה הטיפולית ובעיקר מאשרות את קיומו של הילד בחדר (לדוגמה – ההורה "מודד" חלקי גוף של הילד: יד, רגל, היקף ראש וכד' עם נייר קרפ ויחד הם משווים ביניהם). בהמשך המטפל מוביל פעילויות הקשורות בממדים השונים תוך שהוא מוריד ומעלה את רמת העוררות בחדר. ההורה צופה במטפל ומשתתף, ובהדרגה הוא לומד להיות חלק משמעותי יותר בהובלת הפעילויות עם ילדו, בהדרכתו של המטפל. לקראת סיום המפגש הטיפולי, תיערך לרוב פעילות מממד ההענקה, ולעתים קרובות היא תכלול גם מרכיב של האכלה פיזית – של ההורה את הילד בדרך משחקית המותאמת לגילו – או אכילה משותפת. גם היציאה מחדר הטיפולים אל המציאות תיעשה בדרך מכוונת ומשחקית בדומה לכניסה. כל הטיפולים מצולמים בווידיאו ומשמשים את המטפל לעבודה עם ההורים ולתכנון המשך הטיפול.
מפגשי עיבוד עם ההורים
אחת לכמה מפגשים ייערך מפגש עיבוד עם ההורים, שיכלול לעתים צפייה בחלקים מתוך הטיפול. מפגשים אלו משמעותיים ביותר ויוקדשו לרפלקציה, להתייחסות לתגובות ההורה והילד בחדר ולחיזוק ההורה במקומות שבהם הגיב באופן מותאם ורגיש לילד. מפגשים אלו הם גם המקום עבור ההורה להעלות נושאים נוספים מחיי היומיום או להציף תכנים התקשרותיים אישיים. בשלבים מאוחרים של הטיפול, המטפל וההורה יחשבו יחד על חלקים מתוך הטיפול שאפשר יהיה ליישם במסגרת הביתית.
Theraplay כיום – גישה מבוססת תוצאות הפועלת ברחבי העולם
מאז שנות ה-70, Theraplay עברה כברת דרך ארוכה. היא המשיכה להתפתח ולהתעדכן מתוך תיאוריות עכשוויות בטיפול ובנוירופסיכולוגיה. כיום היא מוכרת על ידי המחלקה לבריאות הנפש במשרד הבריאות האמריקאי (SAMSHA) כגישה מבוססת תוצאות. ניתן לקרוא על כך וכן למצוא ריכוז של מחקרים מהשנים האחרונות המדגימים את יעילות הגישה באתר: Theraplay.org/research. מתוך המחקרים עולה במיוחד הצלחתה של הגישה עם ילדים מאומצים, עם ילדים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי ועם ילדים עם קשיים חברתיים או נטייה למופנמות. הגישה הורחבה מבחינת טווח גילים ופותחו יישומים נוספים מלבד הטיפול בהורה ובילד. קיים מודל לעבודה קבוצתית המיושם במסגרות שונות בטווח גילים רחב, ממעונות יום, דרך פנימיות לבני נוער שנשרו ממוסדות החינוך ועד עבודה עם קשישים בדיור מוגן (Booth, Lender & Lindaman, 2017).
כיום הגישה משמשת לטיפול בכ-60 מדינות שונות. בקיץ 2016 השתתפתי בכנס הבינלאומי של Theraplay המתקיים אחת לשלוש שנים. קירות האולם כוסו בפוסטרים מעוררי השראה המתעדים עבודה באמצעות הגישה עם ילדים מרקעים שונים לאחר טראומה: יתומים שאיבדו את הוריהם במלחמה בבוסניה, ילדים של חיילי ארצות הברית ששבו לאחר שנים של שירות צבאי בעיראק, משפחות ששרדו את הצונאמי באסיה ומשפחות מאמצות רבות ברחבי העולם.
יחד שמענו את הרצאתו המרתקת של ד"ר סטיבן פורג'ס, מפתח התיאוריה הפוליווגלית. גישה זו חוקרת את המכניזם הפיזיולוגי שנמצא בבסיס תחושת הביטחון של האדם ואת המערכת המוחית של החִברות – social engagement system-SES (Porges, 2011). מתוך מחקריו עולה כי אינטראקציה פנים אל פנים, קול "מתנגן" ומשחק משדרים מסרים מרגיעים למוחו של הילד, גורמים להיחלשות מנגנוני "הילחם, ברח או קפא", מחזקים את תחושת הביטחון ומעלים את יכולות החִברות (Porges, 2015). מחקריו מסבירים למעשה מבחינה פיזיולוגית את השינויים בתחושת הביטחון, בוויסות הרגשי ובתפקוד החברתי שהמטפלים בגישת Theraplay רואים בקרב מטופליהם (Lindaman, 2016).
החוויה המרגשת ביותר שחוויתי בכנס הבינלאומי הייתה היכולת לתקשר עם מטפלים יפנים, סינים, צרפתים ורבים אחרים דרך ההמיספרה הימנית – בשפת המשחק. נדמה כי כיום, יותר מאי פעם, ניתן להבין ששפה זו היא תרפויטית ויכולה לחולל פלאים בחיי הילד בכלל ובתוך טיפול בפרט.
מילות סיכום בנימה אישית
פגשתי לאחרונה במקרה באבא של ילד בן חמש אשר טיפלתי בו ובהוריו בגישה זו בלבד. הוא ניגש להודות לי והשתמש במילים: "תשמעי, זה פשוט קסם! הילד שלא דיבר בגן כמעט בכלל והיו לו חברים מועטים – מדבר וחברותי, ואנחנו מרגישים שיפור משמעותי בבית". בחושבי על גילה ועל ילדים מקסימים אחרים שפגשתי בדרך, אני מאמינה שלו היו ברשותי אז הכלים של Theraplay, יכולתי להוסיף היבט מיוחד לטיפול, לתת מענה רחב יותר לקשיים שזיהיתי בהתקשרות, להוסיף להם לתחושת הביטחון ובעיקר לייצר שינוי חיובי מהיר באינטראקציה שלהם עם הוריהם ובתפקודם בעולם.
את הקסם של Theraplay חוויתי גם בעצמי. פגשתי בגישה בנקודת זמן רגישה מבחינה אישית ומשפחתית. בתום היומיים הראשונים של ההכשרה במכון, שבתי הביתה וחיבקתי בדמעות את בתי הקטנה שהייתה אז בת כמה חודשים. הבנתי שהסחרור של הלידה, המעבר לארץ אחרת והבדידות ערערו את היכולת שלי למלא את צורכי ההתקשרות הראשונית שלה באופן בריא ומותאם. ואולם, אחד העקרונות החשובים בגישה הוא היכולת לעשות "Repair". המשמעות המילולית של המילה היא "תיקון" אבל אפשר להבין אותה גם כ"זיווג מחדש". השתמשתי באופן מיידי בכלים שרכשתי במכון עם בתי הקטנה ועם בנותיי הגדולות שהתמודדו עם קשיי המעבר לארצות הברית. כמעט כבמטה קסם, הפכה בתי מתינוקת בכיינית שלא ישנה ולא נרגעת בקלות לתינוקת נוחה ומקסימה, והצלחתי להכיל טוב יותר התפרצויות והתנהגויות שונות של בנותיי הגדולות. אני נרגעתי, הבית נרגע, ה-Repair נעשה.
קישור למאמר ב"פסיכולוגיה עברית" : https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3705
הערות
1. Theraplay® - A registered service mark of The Theraplay® Institute, Evanston, IL, USA.
2. תודה כנה מקרב לב נתונה לדפנה לנדר, על החשיפה ל-Theraplay, על החברות ועל התמיכה המשמעותית לאורך הדרך.
מקורות
Ainsworth, M. D. S., & Bell, S. M. (1970). Attachment, exploration, andseparation: Illustrated by the behavior of one-year-olds in a strange situation. Child development, pp. 49-67.
Bowlby, J. (1988). Attachment, communication, and the therapeutic process. A secure base: Parent-child attachment and healthy human development, p. 137, 157.
Booth, P. B., Lender, D., & Lindaman, S. (2017). Playing With Someone Who Loves You: Creating Safety and Joyful Parent-Child Connection with Theraplay. Play and Creativity in Psychotherapy (Norton Series on Interpersonal Neurobiology).
Booth, P. B., & Jernberg, A. M. (2009). Theraplay: Helping parents and children build better relationships through attachment-based play. John Wiley & Sons.
Harlow, H. F. (1958). The Nature of Love. American Psychologist, 13, pp. 673-685.
Lindaman,S. (2016). How Polyvagal Theory Helps Us Understand the Effectiveness of Theraplay. The Theraplay® Institute Newsletter ,Winter 2016.
Mäkelä J. (2005). Kosketuksen merikitys lapsen kehityksessa (The Importance of touch in the development of children). Finnish Medical Journal, 60, pp. 1543-1549.
Marschak, M. (1960). A Method for evaluating child-parent interaction under controlled conditions. Journal of Genetic Psychology: Research and Theory on Human Development, p. 97, 3-22.
Marschak Interaction Method Manual and Card Set (2017), The Theraplay Institute.
Porges, S. W. (2011). The Polivagal Theory.
Porges, S. W. (2015). Play as neural exercise: Insights from the Polyvagal Theory. In D. Pearce-McCall (Ed.), The Power of Play for Mind Brain Health, pp. 3-7.
Suomi, S. J. (1995). Interview. Journal of NIH Research, 7 (4), pp. 74-76.
Tronick, E. Z., Ricks, M. & & Cohn, J. F. (1982). Maternal and infant affective exchange: patterns of adaptation. In T. Field and A. Fogel (Eds.), Emotion and Early Interaction (pp. 83-100). Hillsdale, NJ: Erlbaum.
Van der Kolk, B. (2015). The Body Keeps the Score: Brain, Mind and Body in the Healing of Trauma, Penguin Books: New York.
https://www.theraplay.o...ement-quotes
Comments